תגובה נורמלית למצב לא נורמלי: טיפים להתמודדות במצב בטחוני מאתגר

 

לאור המצב הבטחוני רמת החרדה שלנו עולה ואיתה הצורך במציאת פתרונות וכלים להתמודדות. אייטמים רבים במדיה עוסקים בהתמודדות עם פיגועים ואנו רואים עליה במספר האייטמים על קרב מגע, טיפים להגנה עצמית, ואביזרי לחימה והגנה שונים אשר עשויים לעזור לנו. נכון, יש משהו מנחם בידיעה שאנו יכולים להתגונן, ולמרות שבפועל לא תמיד נצליח לממש את הטיפים שקיבלנו, עצם הידיעה מפחיתה את החרדה.

 

במקצועי אני פסיכולוגית המתמחה בטיפול קוגניטבי התנהגותי. בחלק נכבד משעות עבודתי אני מטפלת בחרדות. במהלך "צוק איתן" קיבלתי פניות רבות מאנשים, חלקם מטופלים וחלקם לא, אשר רצו לדעת האם חששות ופחדים שהם חוו באותה עת, היו הגיוניים לאור הנסיבות? השאלה שחזרה ועלתה היא מתי פחד הופך להיות חרדה? כלומר היכן וכיצד אנו מפרידים בין פחד לבין חרדה קלינית?

 

מתי פחד הופך לחרדה?
התשובה היא מורכבת, ובכדי לתת מענה מדויק צריך להבין את ההיסטוריה של הפונה, לזהות את תפיסת עולמו ואת התנהגותו. בכל זאת, ניתן לסכם שהתחושות שאנשים חווים במצבים אקוטיים כמו במהלך "צוק איתן" הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי. במידה ומה שאני כתבתי נשמע כמו דבר והיפוכו, להלן ההסבר:

 

במצבים של דוחק או סכנה מוגברת, מערכת ההתראה הפנימית שלנו מתחילה לפעול. אנו מוצפים בידיעות על פיגועים הממחישות לרבים מאיתנו את קירבת הסכנה ואת פגיעותינו. ביום שיגרתי, אנו עסוקים בפעילות רבה ולרוב אין אנו יושבים וחושבים על הסיכונים השונים שאנו לוקחים ודוגמא בנאלית לכך היא נהיגה. רבים מאיתנו מבלים שעות רבות על הכביש ולאו דווקא יושבים ומתעמקים בסטסיטיקות או בסיכונים האורבים לנו בדרכים. למרות זאת, אם שמענו על תאונה, אולי אפילו מישהו קרוב היה מעורב, אנו נמצא את עצמינו חושבים הרבה יותר בזמן נהיגה על הסכנות ואולי אף ננהג בצורה יותר זהירה לתקופה מסויימת. אם אנחנו היינו מעורבים בעצמינו בתאונה, יש סבירות גבוהה יותר שנפחד אולי אפילו עד רצון להמנע מנהיגה.

 

ובחזרה למה שקורה בארץ...
הפיגועים שאנו עדים להם קרובים לנו מתמיד. פתאום אנו רואים ומזדהים עם הקורבנות. אנו מזהים את רמת הפגיעות ויותר חשוב אנו חווים את חוסר האונים. חברתה הטובה ביותר של החרדה הינה השליטה. כאשר אנו מרגישים מאויימים, כלומר חרדים, אנו נחפש לשלוט במצב בכדי להרגיש יותר ביטחון ושליטה. חייל המעדיף בימים אלו לא לנסוע בתחבורה ציבורית או לא לחכות בתחנה מנסה בעצם להפחית את הסיכוי שלו להיפגע ובכך הוא עשוי להפחית את החרדה או למזער את החרדה שהוא חווה בעת שהוא ממתין לאוטובוס. הוא אינו יכול לשלוט במה שקורה אך יכול לצמצם את חשיפתו לסיכון הפוטנציאלי.

 

אז מה עושים?
אם נאמר שזאת דוגמא נורמלית למצב לא נורמלי, אז כיצד אנו אמורים לתפקד? האם זה נכון לצמצם להימנע? ומה המחיר של התנהגות זאת; האם היא מנציחה את הפחד? גם כאן התשובה מורכבת, אך בכל זאת אנסה לתת כללים שעשויים להיות רלוונטים לרובינו.


ראשית לא צריך להיבהל מעצם זה שאנו פוחדים. מקרים רבים שבהם הפחד הופך לחרדה קלינית קשורים בין השאר לבהלה שלנו מהתגובה של עצמינו. שנית, זה הגיוני שנרגיש כוננות מסויימת. אותה מערכת שהזכרתי בתחילת המאמר היא מערכת אנושית והערך האבולציוני שלה הוכיח את עצמו. עם כל זאת, חשוב לשמור על תפקוד יומיומי עד כמה שניתן. לדוגמא, לא להימנע מללכת לעבודה או לצאת מהבית. ברגע שאנו נמנעים ממצבים מסוימיים אנו בעצם מעצימים ומשמרים את הפחד. לצד עירנות וזהירות אנו ממשיכים לחיות את השגרה, ומזכירים לעצמנו שכמו שהעבר מוכיח, כנראה שגם תקופה זאת תחלוף וסדר ושקט יחזרו.

 

טיפים להורים שביננו:

1.    היו ערים למסרים המילולים והלא מילולים שאתם מעבירים לילדיכם. ילדים מבססים את תחושת הביטחון שלהם עלינו ולכן הם צופים בנו גם כאשר אנו לא מדברים.

2.    למרות שזה מאוד מפתה, עדיף לכבות טלוויזיה עם שידורים מפיגועים כאשר הם בסביבה.
3.    לא לנהל שיחות עם מבוגרים אחרים על המצב כאשר הילדים בסביבה.

4.    חשוב לענות לילדים על שאלות בגובה עיניים, להכיל את החשש שלהם, לתת טיפים כלליים לבטיחות אך בו זמנית להפגין ביטחון ואמונה. בהתאם המנעו ממסרים כפולים והתנהגויות אשר מוכיחים להיפך ממה שאמרנו להם.

5.    במידה וסממני חרדה נמשכים לאורך זמן או הולכים ומחמירים ומפריעים לתפקוד, רצוי ומומלץ לפנות לעזרה.



שיהיו לכולנו ימים שקטים...

שתפו
Please reload

צרו קשר

ד״ר עירית לוי | פסיכולוגי קלינית

טלפון: 054-2144433

 

אימייל: irit@iritcbt.co.il

© 2017 כל הזכויות שמורות לד״ר עירית לוי